הסיפור האישי

 

"את הסאגה הדיאטטית שלי התחלתי בגיל 14-15.
ברור שלא הייתי שמנה אז, אך זאת ידעתי לאמר רק לאחר שנים של התבוססות בבוץ ועם קושי גדול לצאת ממנו.  תהליך ההתמסרות שלי לעולם הדיאטה נמשך כ- 20 שנה, מבלי שהבנתי כמה בעצם השקעתי וטיפחתי באמצעותו את ההשמנה שלי. 

לא, מעולם לא הוגדרתי כסובלת מהפרעת אכילה, הייתי סתם עוד אחת (מתוך רבים רבים) שרצתה דבר מאוד פשוט ובסיסי, לחוש נוח עם גופה.
סתם עוד אחת שנתנה לעצמה להישאב למעגל ולעבור מדיאטה לדיאטה.
סתם עוד אחת שעושה מה שכולם עושים מבלי להבחין בשקר הגדול.   
סתם עוד אחת שחשבה שלחיות בצורה כזאת  זה נורמלי או רק גזירת גורל.                       

את המוטיב החוזר הזה בחיי הפכתי ברבות הימים למקצוע. רציתי לעזור לעצמי, רציתי לעזור לאחרים ולכן קבעתי את מושבי האקדמי הראשון בלימודי תזונה קלינית. מלימודי התואר הראשון יצאתי דיאטנית עם רשיון והרבה מאוד ידע. לצערי, כל הידע הזה לא הספיק לי וגם לא ללקוחות שהתחילו להגיע. לכתוב תפריטים מפוארים, מחושבים ומאוזנים ידעתי, אפילו את ה"הגיון" הבנתי לאשורו. אך האם הצלחתי ליישם? האם הצלחתי לפטור עצמי מהתמודדות רבת שנים? לא.

חשבתי שמה שחסר לי, זה המרכיב של המאמץ הגופני. אצתי רצתי לעשות תואר נוסף שימלא לי את החסר. הלימודים היו מרתקים והסדנאות שפתחתי, אז, היו יחודיות בשילוב שהן יצרו בין השניים. אך הידע הנוסף לא הפך אותי לאדם בעל יכולת ביצוע טובה יותר, אלא רק לאדם שיש לו יותר ידע החי עם יותר "צריכים וחייבים" ופחות כסף בכיס (אתם יודעים, מכוני כושר, בגדי ספורט...כל החגיגה).

כך חייתי עוד שנים מספר במאבק מתמיד בו התחלתי את הדיאטה בבוקר וסיימתי אותה לעת ערב, שומרת באדיקות ושלא במתכוון על עודף המשקל שלי. 
מיותר לציין עד כמה הדיאלוג הדיאטטי שלי השפיע על תחומי חיי האחרים. תחושת המיאוס והתסכול יצרה המון חוסר סבלנות לסביבה, תחושת העצבנות גלשה לכל עבר, החשק לבלות פחת, האמון והבטחון התערער. והכי גרוע, בלי לשים לב, נתתי למשקל ולמראה שלי לייצג אותי ולנהל את יומי.

לאט ובטוח התגבש בי התסכול לרמת כעס ממש. כעס כלפי כל המומחים, ספרי המדע והקולגות שמספרים לי שוב מה שאני כבר יודעת, שמציגים לי ביצוע לקוי בחייהם שלהם ומכוונים אותי (ואת עצמם) להאמין ש:
אני לא מספיק נחושה, אין לי כח רצון, אין לי משמעת עצמית, אני לא החלטית וכדומה.
לקח לי מספר שנים לערער על כל אלה. שהרי, איך אפשר לאמר עלי שאני כזו.
אני הרי מצליחנית בכלל. השגתי לא מעט דברים בחיי בזכות כישוריי ונחישותי. עמדתי בפרוייקטים לא קטנים ועשיתי ויתורים בהחלטיות רבה. אז למה בכל זאת, כאן, במקום הזה, אינני מצליחה להביא את זה?

היום אני יודעת!
והידע הזה לא הגיע ממומחים בעלי שם או מספרים רבי-מכר, לא מלימודי התזונה האקדמאיים או קולגות ותיקים. את הידע הזה, שערכו לא יסולא בפז, קיבלתי מילדיי הצעירים, הבריאים והרזים.
לאחר ששנים רבות באקדמיה, לימדו אותי לשנן, לחשב, מעט לחשוב ובעיקר להכיר את הגוף על כל מנגנוניו ותיפקודיו, הפנתי תשומת לב למי שמביא את הסחורה באמת. 
והם, הילדים החשובים הללו, לימדו אותי את הדבר האמיתי. הם לימדו אותי להרגיש.
להרגיש את גופי ולא לחשוב אותו, להרגיש את האוכל ולא לחשוב אותו, לתת לרגשותיי ולתחושותיי להיות, מבלי לשפוט או לדכא אותם.

התפנית הגדולה והמשמעותית החלה מרגע שהתקבלו 3 הבנות:
1. 20 שנה של דיאטות, לא הפכו אותי לרזה. ההיפך הוא הנכון. וזו, עובדה. 
2. פעם הייתי רזה טבעית, אמיתית. בלי דיאטות. וגם זו עובדה. (גם אם זה היה ממש מזמן)
3. זוהי אינה איכות חיים עבורי. חייבת להיות דרך טובה והרמונית שתעבוד בשבילי.

אתם מבינים? הפניתי את הביקורת שלי החוצה ולא ממש לקחתי אחריות על הבחירה שלי. הבחירה שלי לראות בכל מי שציינתי לעיל "אורים ותומים", על הבחירה הזו שלי, כעסתי באמת. אך בכעס אין תועלת אלא בקבלת החלטות מקדמות.  ואכן קיבלתי 2 החלטות  רבות ערך שחשפו בפניי דרך שלא ידעתי על קיומה.
ההחלטה הראשונה היתה לשחרר עצמי מכל מה שידעתי
(שהרי ידע זה לא היה בכוחו להוביל אותי למחוז חפצי).
וההחלטה השניה היתה אף נחושה עוד יותר, "אני עם דיאטות גמרתי! 
(שהרי גם להן לא היה הכוח לו ייחלתי). 

לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך, אך הייתי מוכנה לכל, רק לא להמשיך ולעשות עוד מאותו הדבר. בסקרנות רבה התמסרתי לעצמי והגילויים המרגשים החלו להופיע זה אחר זה.
ההיקפים הצטמצמו
המכנסיים החלו ליפול
הארוחות המשפחתיות הפכו עונג
חצי מעדן הקצפת במקרר היה שארית שלי ולא של הילדים
המחמאות הנעימות באו מבחוץ אך בעיקר מבפנים
רגשות אשם פינו מקומם כלא היו שם מעולם
12 ק"ג נשרו להם ללא מאמץ ובחופש מוחלט מכל הגבלה.

והדבר המופלא באמת הוא היציבות והבטחון.
5 שנים של יציבות בחיים חדשים, במערכת יחסים חדשה עם גופי, עם עצמי ועם סביבתי הקולינרית. העדר החשש מפני עליה והבטחון ביציבות זו, הם תחושה נפלאה מאין כמוה.

היום אני יודעת לאמר, שהזירה בה התמקדתי שנים, הזירה ההתנהגותית, היתה הזירה הלא נכונה. ואומרת לכל מי שעדיין מנסה, שכלום לא יקרה באמת ללא תהליך של פיתוח מודעות והסבת תשומת לב לאמונות ולדפוסי החשיבה המגבילים, שמהם נגזרת התנהלותו.
ללא שינוי האופן בו אתם תופשים את גופכם, את עצמכם ואת המזון, כלום לא יקרה, באמת"

 

אמרו "די!" לדיאטה עוד היום ופתחו לכם את השער לחיי רווחה עם גופכם.